בהשוואה להיבטים אחרים של הסביבה העירונית שלנו, דוגמת זיהום אוויר או עישון פאסיבי, רק מחקרים מעטים יחסית בחנו את השפעת הרעש העירוני. מחקרי עבר התמקדו בהשפעות של חשיפה לרעש תעסוקתי, בעוד בשנים האחרונות מתרחב העיסוק ברעש חברתי דוגמת מוסיקה ומופעים. ככל שהערים שלנו הפכו קולניות יותר, רק לאחרונה החלו מדענים לתהות לגבי השפעות הרעש העירוני על השמיעה שלנו.
רעש העיר משפיע על השמיעה ועל בריאותנו
במחקר משנת 2012, שאלו חוקרים מאוניברסיטת מישיגן 4,585 תושבים של העיר ניו יורק באיזו תדירות ולמשך איזה זמן הם מבלים בפעילויות בסביבה רועשת - לרבות מקום העבודה, נסיעה ברכבת התחתית, השתתפות באירועי ספורט וקונצרטים, שימוש בכלי עבודה רועשים, והאזנה למוסיקה. החוקרים חישבו את החשיפה היומית הממוצעת לרעש, ומצאו כי 91% ממשתמשי התחבורה הציבורית ו- 87% מהנחקרים האחרים חשופים לרעש מעבר למגבלות המומלצות על ידי הסוכנות האמריקאית להגנת הסביבה. חריגה ממגבלות אלה על בסיס קבוע מציבה את הנחשפים לרעש בסיכון לאבדן שמיעה הנגרם בשל רעש.
אלא שרעש העיר אינו משפיע רק על השמיעה שלנו – אלא על בריאותנו בכלל. קבוצת Bruitparif, הפועלת כמלכ"ר ומנטרת את רמות הרעש הסביבתי בפריס, צרפת, פרסמה ב- 2019 דו"ח המשלב ניתוחים רפואיים שפורסמו על ידי ארגון הבריאות העולמי יחד עם נתוני מדידות הרעש בפאריס ובסביבתה. הדו"ח מסכם בקביעה לפיה תושב ממוצע באזורים הקולניים ביותר של Île-de-France – הכוללים את העיר פאריס ופרווריה, מאבד "יותר משלוש שנות חיים בריאים" בשל מחלות המוגברות על ידי רעשים הנגרמים כתוצאה מהתחבורה בערים. ההשפעות הבריאותיות כוללות טינטון, הפרעות בשינה, מחלות לב איסכמיות, השמנת יתר, סוכרת, מומים בלידה ופגיעות קוגניטיביות בילדים.
לא כל הקולות שווים זה לזה
אי אפשר להכחיש: הרעש המתמשך של תחבורה וסירנות באזורים עירוניים גדולים הוא בלתי נסבל מבחינתם של רבים. זהו רעש שאין לנו אופציה להתעלם ממנו: הוא מגיע ישירות אל דלת הכניסה שלנו, ואיננו יכולים להימנע ממנו – כפי שאנחנו יכולים, למשל, להימנע ממוסיקה רועשת מדי באוזניות או בקונצרט.
ממש כשם שמחקרים מסוימים מצביעים על הנזק אותו עלולים לגרום צלילים ורעשים בלתי רצויים - מנסים מחקרים אחרים לבחון את הצד החיובי. פרויקטים דוגמת Positive Soundscapes, הממומן על ידי המועצה למחקר הנדסי ופיזיקלי בבריטניה, מתמקדים בהפרכת הטענה לפיה קולות בסביבה רועשים מדי ושליליים במהותם. החוקרים מצאו כי רעשים מסוימים, דוגמת צמיגים העוברים על גבי אספלט רטוב ופסי הרעדה המשולבים בו, רעשים מרוחקים של מחלפים בכבישים, צלילים של רכבת או באסים כבדים הבוקעים ומגיעים אל הרחב ממועדון לילה - עשויים להיות גם בעלי השפעה מהנה למאזין.
המחקר מצא כי גובה הצליל (pitch) ממלא מקום חשוב בקביעה האם הצליל נתפס כנעים או צורם ומפתיע. משתתפים במחקר דיווחו כי צלילים גבוהים דוגמת זמזום צרעה אינם נעימים – בעוד צליל באס החודר דרך קירות מועדון לילה, העשוי להיות חזק בעוצמה ועדיין נמוך בטווח התדרים – נתפס כמרגיע.
ייתכן כי התוצאות האלה תומכות בטיעון לפיו יש להתמקד בהגברת הרעשים החיוביים בגבהים הנעימים להאזנה – ולא בצמצום כולל של עוצמת הקולות בכל תחומי התדרים.
לצמצם רק את הצלילים המפריעים
כשמדובר במחקרים בצלילים וברעשים, סיפקה מגיפת הקורונה הזדמנות שימושית לחוקרים. תקופות הסגר ברוב הערים הגדולות הולידו מצב שבו אנשים אינם נוסעים או מנהלים אינטראקציות במרחב הציבורי - מה שמצמצם את הרעש הכללי בערים שלנו.
אבל, האם ההתפתחות הזאת היא עניין חיובי? אתר האינטרנט Cities and Memory הוכיח את קיומו של שינוי מרחבי מאז נולד עידן הסגרים. במהלך המגיפה, השיק האתר מפת קולות במיקור המונים, תוך שהוא מזמין אנשים מכל העולם לתרום הקלטות מהמקומות בהם הם שוהים. הפרויקט גילה כי ערים רבות מאופיינות ב"מרחבי צליל" מיוחדים להן, בעוד המגיפה מאפשרת להגביר קולות המגיעים מהטבע העירוני, דוגמת ציוץ ציפורים.
מעניין לציין, כי לפחות בעיר ניו יורק - מספר התלונות על מטרדי רעש לא ירד במהלך מגיפת הקורונה. הקולות העולים ממכשירי טלוויזיה בדירות קרובות או ממכסחות דשא עשויים להישמע מפריעים וחודרניים עוד יותר כאשר הם מופיעים בפני עצמם, ואינם נבלעים בקולות כלי רכב, המכסים ומסווים אותם בתקופות שאינן ימי מגיפה. חוקרים ממשיכים לתהות עד כמה אנשים מגלים נוסטלגיה בכל הנוגע לרעשים שאפיינו בעבר הלא רחוק את הערים בהן הם מתגוררים. ארלין ברונזפט (Arline Bronzaft), פסיכולוגית סביבתית שחקרה את זיהום הרעש בערים, צוטטה לא מכבר בניו יורק טיימס בקביעה לפיה "אנשים מתגעגעים לצפירות מכוניות ולרעשי הצפיפות העירונית."
הקשר המורכב שלנו עם רעשים
אנו מנהלים מערכת יחסים מורכבת עם הרעשים בערים שלנו. בעוד כמות רעש מסוימת מהווה סיכון לבריאותנו, צלילים עירוניים רבים נתפסים כעניין נעים. מגפת הקורונה אפשרה לנו לחוות ערים שקטות יותר, לתת לצלילים טבעיים יותר להגיע אלינו – ולהגביר צלילים בלתי-טבעיים אחרים. ככל שזיהום רעש עולה לסדר היום הציבורי, מקבלי ההחלטות ומחוקקים יידרשו להגן על השמיעה שלנו ועדיין לאפשר לכל עיר לשיר את המנגינה המיוחדת לה.
