דמיינו מחבת גדולה בקוטר של מטר, בעובי של כ -20 סנטימטרים ועליה ידיות גדולות. בשביל הכיף, מישהו ריתך את המחבת לחצובה והצמיד אותה למעקה של ספינה גדולה. אנחנו מדברים כאן על מכשיר אקוסטי ארוך טווח (LRAD), תותח צליל. חברות ספנות, רשויות משמר חופים, חילות ים ומשטרה, משתמשים ב- LRAD ככלי נשק לא קטלני נגד פיראטים וטרוריסטים. ה- LRAD מייצר סדרת גלי קול צווחניים בטווח של עד 3100 הרץ – המגיעים אל המטרה ברמת קול של כ -150 דציבלים. לצורך ההשוואה: מנוע סילון מביא אותו לרמה של 120 דציבלים "בלבד", שהיא גם רמת סף הכאב עבור רוב האנשים. צבא ארה"ב השתמש בתותחי קול כאלה במרחקים של כמה מאות מטרים במלחמת עירק השנייה, כדי להכניע עמדות אויב וטנקים - וצוותיהם הרימו ידיים מיד נוכח הרעש המחריש אוזניים. כמעט בשגרה, רשויות הביטחון ברחבי העולם משתמשות ב- LRAD לפיזור הפגנות אלימות.
לא במקרה, כנראה, קיימת סמיכות בלשונות רבות בין מילים המייצגות "רעש" ובין כאלה שעניינן "נשק". כך, המילה הגרמנית Lärm(רעש) מגיעה מ- all'arme האיטלקי, שפירושו "התייצבו לנשק". כך גם באנגלית – alarm – במשמעות של אזעקה.
צליל של אחרים
לפני יותר מ -80 שנה הגדיר האינטלקטואל קורט טוכולסקי רעש כ"צליל של אחרים". מאז, התפתחה החברה האנושית אל תוך מהפיכת המידע, והפכה לחברת ידע. אבל הרעשים העזים של ערי תעשייה עודם רודפים אותנו. רעש ועבודה המחוללת מתח נפשי הופכים מילים נרדפות. הפתרון הוא מודעות גדולה יותר לשלווה ולשקט, במיוחד בערים.
באופן מרתק, מה שאנו תופסים כקולני מדי תלוי רק במידה מוגבלת מאוד בשאלת עוצמת הצליל. המפתח הוא עד כמה אנחנו רוצים או צריכים לשמוע את התוכן הזה. תותח קול תמיד כואב – אבל יש אנשים הנחשפים ל- 110 דציבלים במופעי רוק או פופ – ונהנים מכל רגע. לעומת זאת, השכנים זקוקים רק לשבריר מזה כדי להתקשר למשטרה. ברור שרעש יכול לגרום לאנשים לחלות. אצל מי שחשופים לרעש מטוסים נרשמים שיעורים גבוהים יותר של התקפי לב ושבץ. זו אינה תעמולה של לוחמים אקולוגיים אנטי-טכנולוגיים, אלא עובדה מוכחת מדעית במחקרים רבים. כיום, רופאים תעסוקתיים מגדירים את הסף של 55 דציבלים ומעלה כרעש הגורם עקה (stress). כל מה שמעבר לזה הוא חזק מדי. מבחינה פיזיולוגית פיזיקלית, 55 דציבלים אינם הרבה. אבל זה "הצליל של אחרים" שעושה את ההבדל. זהו עניין פסיכולוגי, אינדיבידואלי. נורמות ומספרים יבשים אינם אומרים הכל. וכך, ארגון הבריאות העולמי (WHO) אף הכריז על רעש כמפגע הסביבתי הגדול ביותר לאחר זיהום האוויר.
מה זה רעש?
כל הצלילים הם רעידות, ולכן אין הבדל פיזיקלי בין רעש לצלילים נעימים. מה ששונה, הוא האופן שבו מגיבים המאזינים. רעש הוא פשוט כל צליל שהמאזין אינו רוצה לשמוע. מומחים בתחום השמיעה מדברים על "כוונת המאזין". כך, אותו צליל ממש יכול להיות רעש, או לא להיות רעש. הכל תלוי באופן שבו המאזין רוצה לשמוע את הצליל או בוחר להתייחס אליו.
החופש לשמוע – או לא
האם לאדם יש זכות לשקט ולשלווה? לשמוע מה רק שהוא או היא רוצים? השאלה הזו נראית קצת מוזרה כיוון שהתרבות המערבית התרכזה במאה השנים האחרונות הרבה יותר בוויזואליות. האקוסטיקה הושארה לרוב בצד. צילום, סרט, וידיאו, משיכה החזותית מהירה, צבעונית ומסוגננת – עמדו במוקד ההתעניינות והיצירה במאה ה- 20. כשה- Bangles שרו את "וידאו הרג את כוכב הרדיו" בשנת 1979, המעשה כבר נעשה: הצליל הפך משני. אלא שהדברים משתנים מהותית במאה ה- 21. אחת הסיבות לכך היא הנזק הבריאותי המאסיבי שנגרם מרעש, בעיקר באזורים עירוניים, בערים הגדולות בעולם ובמגוון ערים מתנפחות, שאוכלוסייתן צומחת בעשרות מיליונים. הרופא הדגול רוברט קוך ניבא לפני 100 שנה שרעש "שחק בעתיד תפקיד דומה לזה של מגפה וכולרה בעבר, וכי האנושות תצטרך "להילחם בזה ללא הפסקה".
קוך חשב על בריאות. אך שאלת הרעש היא גם שאלה של שגשוג כלכלי – והבסיס החיוני שלו בעולם הנוכחי: הידע.
בביוגרפיה המדהימה שלו "לונדון", כולל הסופר האנגלי פיטר אקרויד פרק בשם "הרעש של העיר". באמצעות הדוגמה של בירת בריטניה, הוא מתאר את מה שהיה נכון בעבר וממשיך להיות נכון גם כיום, בכל עיר. "בכל עת הרעש שלה היה מאפיין מרכזי... שמהווה בין היתר את הטבע הבלתי בריא של העיר - וגם את הלא טבעי, כמו שאגה של יצור נורא. אבל רעש זה הוא סימן לחיוניות ועוצמה".
ערים עשירות בימי הביניים היו רועשות. הרבה עסקים נוהלו ברחובות, סוחרים מכריזים על מרכולתם, פעמוני כנסיות מכים בעוצמה, ועגלות רתומות לסוסים משקשקות על אבני ריצוף בלתי אחידות. מאוחר יותר בעידן התעשייה הדבר התגבר: דודי קיטור, מכונות ומנועים מילאו כל חדר בצלילים האופייניים לכל אחד מהם.
הערים שלנו עדיין בנויות ברוח זו. אך התעשייה שוב אינה המעסיק החשוב ביותר במדינות ה- OECD המפותחות. רוב האנשים מתפרנסים במסגרת כלכלת המידע ותעשיות הידע. העבודה הזאת, דורשת ריכוז. צלילים של אחרים בתוך כלכלת ידע – הם שני הפכים קוטביים הסותרים זה את זה.
לפני מספר שנים ערכה מדענית המוח האמריקאית שלי קרסון (Shelly Carson) ניסוי שנועד לבחון את השפעת הרעש על ביצועים אינלקטואליים. קבוצת מבחן אחת כללה תלמידים יצירתיים מוכשרים ביותר, הטובים ביותר בשנה שלהם, בעוד הקבוצה השנייה הורכבה מסטודנטים בינוניים ביותר. שתי הקבוצות הובאו לאותו חדר, והתבקשו לפתור בעיות כתובות בתחומי המומחים שלהן. ברגע שהמבחן התחיל, רמקולים חבויים החלו להרעיש. בעוד התלמידים הבינוניים השיגו תוצאות ממוצעות, דווקא התלמידים הטובים במיוחד נכשלו כישלון חרוץ. מכאן, הסיקה קרסון כי קל יותר להכשיל אנשים חכמים באמצעות רעש: במצב נורמאלי – הם תופסים יותר. ולכן הם מוצאים פתרונות נוספים לשאלות פתוחות, יודעים יותר מזהים קשרים שאחרים אינם מבחינים בהם.
כוחו של השקט
המסקנות מכל הדברים האלה ברורות: במקום בו הרעש חזק מדי, מושגת פחות חשיבה. הכוח הכלכלי טמון בשקט ובשלווה. אם זה מקשקש ומשקשק – החברה האנושית המבוססת על ידע טרם הבשילה. ערים קולניות יהיו בקרוב שם נרדף לערים עניות. במקום בו אין ידע, לא תהיה שגשוג – ובמקום שבו אין שקט אין ידע. חד וברור.
נצטרך ללמוד כי גרימת מטרד רעש אינה עבירה של מה בכך. נפנים כי אנשים החשים מוטרדים מ"צליל הזולת" אינם "בורגנים". נצטרך ערים חדשות, ניידות שונה, תשתיות חדשות וארכיטקטורה משופרת שתאפשר דו קיום של חיים וידע – באמצעות סביבה שקטה. הזכות לשמוע מה שאנו רוצים תהפוך לפרויקט השקעות ענק במאה ה-21. מימושה יביא שלום וישכין סדר בחברת הידע. נשמע טוב, ללא ספק.
